בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' לוי

פסק דין

לפני תביעה לתשלום סך של 1,764 ₪. התביעה התבררה בפסים של סדר דין מהיר ופסק הדין ינומק באופן תמציתי בהתאם לתקנות סדרי הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

לפי הנטען בכתב התביעה, העניקה התובעת שירותי בזק לנתבעים, אולם לאחר ניתוק בהפסקת השירותים נותרו הנתבעים חייבים לתובעת כספים בסך של 1,633 ₪, אשר בצרוף הפרשי הצמדה ורבית מגיעים כדי סכום התביעה. לטענת התובעת יש לייחס חובות אלו לשני הנתבעים, הן לנתבעת 1, חברת אן אמנות במטבח בע"מ (להלן: "החברה"), והן לנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). התביעה הוגשה כתביעת סכום קצוב, החברה לא הגישה התנגדות וזו הוגשה רק ע"י הנתבעת.

בהתנגדותה לא כופרת הנתבעת בסכומי התביעה, אך טוענת שאין כל יסוד לנסיון להשית עליה חבות אישית לחובות נשוא התביעה. לטענתה, אין היא כלל ולא היתה עד ההתקשרות עם התובעת ואין כל עילה שבדין לייחס לה אחריות שכזו.

לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן התבררה התביעה בסדר דין מהיר. מטעם התובעת הוגש תצהיר של מר יורם אליאס, מנהל חובות בטיפול המשפטי אצל התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה היא.

אין מחלוקת כי החברה חדלה מכל פעילות לאחר שנקלעה לקשיים ואין מחלוקת כי הנתבעת הינה בעלת המניות והמנהלת היחידה של החברה (כאמור בתדפיס המצורף לנספח 8 לתצהיר התובעת).

השאלה העומדת להכרעה הינה באם, בנסיבות העניין כפי שהתבררו, ניתן לייחס לנתבעת חבות אישית לחובות החברה כלפי התובעת.

הטענה הראשונה אשר העלתה התובעת בעניין זה הינה להתקשרות ישירה של הנתבעת עם התובעת.

בכתב התביעה, אשר לא ניתן להתעלם מכך שמנוסח בלקוניות ובכוללניות, נטען ביחס לשני הנתבעים גם יחדיו, כי שניהם היו בעלים ומשתמשים בקו הטלפון נשוא התביעה (למשל סע' 2 בכתב התביעה). כך גם בתצהיר אשר הגישה התובעת נטען שוב ושוב כי הנתבעות גם יחדיו, החברה והנתבעת, הם שהתקשרו בהסכם עם התובעת (סע' 3 לתצהיר התובעת), הם גם שהשתמשו בשירותי התובעת ( סע' 8 ו-9 לתצהיר התובעת). במהלך עדותו של המצהיר מטעם התובעת חזרה בה למעשה התובעת מטענה זו והבהירה כי ההתקשרות נעשתה בין התובעת לבין החברה בלבד. חבל כי הודאה זו ניתנה רק בשלב ההוכחות ולאחר שב"כ הנתבע מן הסתם נערך לחקירה גם בטענה זו. על כל פנים, לנוכח הבהרה זו, ברור כי נדחית הטענה בדבר התקשרות ישירה של התובעת מול הנתבעת.

הטענה השניה שמעלה התובעת, הינה טענה של הרמת מסך. גם טענה זו לא נכתבה בלשון מפורטת או במפורש בכתב התביעה, אך הועלתה במסגרת טיעוני התובעת. בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, רשאי בית משפט לייחס חוב של חברה לבעל מניה ומצאתי בנסיבות העניין כי צודק ונכון לעשות כן. הגישה להרמת מסך היא כי העניין חריג. היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. אכן, כפי שטען בא כוחה המלומד של התובעת, כאשר מדובר בחברות משפחתיות קטנות, דוגמת החברה דנן, נטיית בתי המשפט הינה להתיר ביתר קלות הרמת מסך וזיהוי בעל המניות עם החברה עצמה. יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מהנטל הרובץ לפתחו של הטוען להרמת מסך ולהשתת אחריות אישית על בעל המניות.

כאשר מעיינים בראיות אשר הציגה התובעת, ברור ראשית לכל, כי לעדותו של המצהיר מטעמה, מר אליאס, אין כל משקל בטענה זו. מר אליאס כלל לא היה מעורב באופן אישי בעניינים נשוא התביעה ועדותו נסמכת אך ורק על המסמכים השונים.

מאידך גיסא, עיון במסמכים השונים אשר הוצגו בפניי, יוצרת תמונה שונה לחלוטין מזו לה טענה התובעת. החובות נשוא תביעה זו נוצרו בחודש יוני 2009 ועד ספטמבר 2009. מעדות הנתבעת מתברר כי החברה אכן פעלה עד לסוף מאי 2009. כך למשל, מהמסמכים אשר הוצגו בפניי, מסתבר כי החברה הגישה דוחות למע"מ לחודשים אפריל ומאי 2009 ומסתבר כי החברה העסיקה עובדים בחודשים אפריל ומאי 2009. גם עיון בתדפיסי הבנק אשר הוצגו בפניי (נספח 10 לתצהיר התובעת), מלמד על פעילות של החברה במהלך חודשים אלה. כך ניכר כיצד מבוצעות הפקדות כספים וכיצד גם מבוצעות משיכות באותה תקופה, כולל תשלום לתובעת עצמה ביום 26.4.09.

כך נתברר כי החברה אכן נקלעה לקשיים במחצית 2009 אולם עשתה נסיונות ממושכים כדי להוסיף לפעול ולהיחלץ מאותם קשיים. עדותה של הנתבעת בעניין זה מקובלת עליי, שכן היא נתמכת במסמכים אשר הוצגו כאמור. טוענת התובעת כי ניכר כיצד נטלה החברה הלוואות בתחילת 2009 לכיסוי חובות והדבר מעיד על מצבה הכלכלי הקשה. ברור הדבר כי מצבה הכלכלי של החברה היה קשה בתחילת ובמהלך 2009. אך באותה מידה גם ברור שנעשו מאמצים כדי להחיות ולאפשר את פעילות החברה. עצם היקלעות חברה לקשיים אין בו כדי להעיד על נסיונות להונות הנושים בכלל ובמקרה זה להונות את התובעת, בפרט. בנסיבות אלו, לא מצאתי כל יסוד לטענה המייחסת חבות אישית לנתבעת מכח הרמת מסך.

טענה נוספת אשר העלתה התובעת בנסיון לייחס אחריות אישית לנתבעת, אף זאת בלשון שאין כוללנית ממנה, הינה על יסוד הכללים המטילים אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד מכח פעולותיו הוא. אחריות שכזו עומדת על רגליה שלה ונפרדת מזו של התאגיד ואין היא חופפת לעילת הרמת המסך. דא עקא, שהמבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית מתאימה, ממנה עולה כי התנהגותו של בעל התפקיד אחר קיימה את יסודותיה. אם לא יעשה כן התובע, יוכל להיפרע מהחברה אך לא מבעל התפקיד. לא מצאתי בטיעוני התובעת ונוכח המסכת העובדתית אשר תוארה לעיל, כל אפשרות לייחס לנתבעת רשלנות או עילה נזיקית אחרת. התובעת לא הסבירה, וודאי לא פירטה, לא בכתב התביעה ולא בכל מקום אחר, כיצד מתקיימים בנסיבות העניין יסודות עוולת הרשלנות השונים. כאמור, התרשמותי הינה כי כאשר נקלעה החברה לקשיים, פעלה הנתבעת כמיטב יכולתה להתמודד עם אותם קשיים ולא מצאתי כי נהגה בחוסר זהירות או ברשלנות בהתייחסה לתובעת או בכלל.

לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כל יסוד לתביעה ואין אלא לדחותה.

לטענת התובעת, בין כך ובין כך, יש לחייב את הנתבעת בהוצאות בשל הימנעותה מהודאה בעובדות. לא הוצגה בפניי תשתית אשר תבסס אלו עובדות בדיוק נאלצה התובעת לעמול ולהוכיח לנוכח סירוב הנתבעת להודות בהם ולפיכך אינני מוצא מקום לחיוב בהוצאות בעניין זה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 3000 ₪.

ניתנה והודעה היום י"ד אייר תשע"א, 18/05/2011 במעמד הנוכחים.

אילן רונן, שופט

הוקלד על ידי: פנינה שמריה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: